חיי קהילת יהדות תוניסיה

מאמר זה מבוסס על המצגת וההרצאה שהגשתי ב-29-08-12 בבאר שבע ביום "ההצדעה ליהדות גאבס."

בעיר גאבס ניתן לומר שהחיים (בשנות ה-40 של המאה ה-20) המשיכו להתנהל, עבור חלק גדול מהאוכלוסייה ובמיוחד עבור הנשים, כמו לפני בוא הצרפתים, כאילו שהעולם "המודרני" נעצר בקו הרוחב העובר דרך העיר ספאקס. מבלי להתכוון לזה, וכהוכחה, הרבנים של הדרום הטילו חרם על חברת "כל ישראל חברים" (אליאנס), להקים בתי הספר שלהם אחרי זה שנפתח בעיר הנ"ל. בין היתר, מהסיבה, כך נאמר, שבבתי הספר שלהם נתנו יותר תשומת לב ללימודים הכלליים, מאשר ללימודי הקודש. בית הספר של הקהילה, הביא, (לפעמים יחד עם לימודי קודש מה"כותאב"), את הילדים למבחן הממשלתי (ה-סרטיפיקא) וסיפק להם את יסודות לימודי התורה.

לצערי הרב, אבי נפטר לפני שהגעתי לגיל 12 שנים. בשנתיים אחרונות לחיו עבד בתוניס, וחזר ל-גאבס כל

חצי שנה, להיות אתנו כ-10 ימים. לאחר שסידר לנו מגורים בבירה, הוא חלה והיה מאושפז מספר חודשים

בשנה האחרונה לחייו

השלב הראשון של שיקום הגטו של תוניס. שהוחל בו תחת הפרוטקטורט, נקטע על ידי מלחמת

העולם השנייה. לכל אחד משלושת הבניינים שניבנו לדיור ליהודי הרובע נקראו ב"בנייני השיכון

מחדש". 

לבני הזוג גרסיה ולאליהו בן עטיה היו שלושה ילדים. יצחק, חמוס ונסים. אליהו היה צעיר כשהגיע לגאבס, מלוב, ובמשך מאה וחמישים שנה, וחתונות כמעט בלעדיות בין בני דודים ראשונים, משפחת  בן-עטיה הייתה לשבט. 

בהתעורר הזהות , היהודי התוניסאי מתמודד עם 3 קטבים שכוחו של כל אחד תלוי בחשיבות של

הפלחים האחרים, לפי מה שקיבל מהבית ומהסביבה. 

יהודי הבירה שהצליחו במסחר או רכשו השכלה, יצאו מה-חארה ועברו לרובע האירופי. ביניהם היו שהסתנוורו "מעושר" התרבות הצרפתית ועם תהליך ההיטמעות, התרופפה גם האמונה. אחרים ראו  דווקא ברוב טקסי התרבות והמסורת, חלק דומיננטי ממרכיבי "זהותם", 

אביה היה בן יחיד(היו לו 2 אחיות) והיות וחוקי הירושה היו כנראה לפי ה-תורה הוא ירש רכוש רב,

שכלל חלקות עצי דקל,בתים ואוצר של מטבעות זהב:לואיסים,נפוליאונים ומטבעות טורקיים עתיקים

ארכיאולוגים שבאים, אפילו אחרי 15 שנה לתוניסיה, לא ימצאו שריד ממה שהיה, במשך מאות שנים, מקומות קדושים של תפילות ולימוד התורה של קהילה גדולה. 

נפתח בפסוקים הראשונים של התנ"ך, בספר בראשית, שם נאמר שהאור נברא ביום הראשון. האור הוא תחילת הבריאה. אולי משום כך הוא משמש לא רק  "לגרש את החושך" ולהמשיך את היום בתוך הלילה, אלא גם כמאור המשרה אווירה רוחנית ומיוחדת באירועים שונים בחיינו.

רשימה זו אינה כוללת כל המקצועות שהיו ידועים מחוץ לגטו, וגם לא של היהודים הטוניסאים שהתיישבו ב-פאריס (או במקום אחר), והמשיכו לעסוק בהם שם. . אני לא מדבר על סוחרי ה"רובא-וואקיא" (האלטע-זאכן הטוניסי), משחיזי-הסכינים-והמספריים או אלה הצולים קלחי תירס על גחלים וכד. שניתן לראות עדיין בתוניס או במקום אחר. 

בתקופה שאבי עבד בבירה ומשפחתו הצעירה חיכתה בדרום, לביקוריו בחגים , פסח וראש השנה, הוא החליט לאחר שנה שעתידו בבירה ושיש לשים קץ לגעגועים משני קצוות המדינה, למרות שעבד כמוכר בדים אצל קרוב משפחה שהיה רחוק מלהיות אדם חביב. הוא רשם את אבי כפועל יומי כדי שלא יצטרך לשלם עליו את הביטוח הלאומי המקומי. למזלו של אבי, הסיטונאי היהודי שסיפק להם את הסחורה, ראה שאבי היה אוטודידקט, משכיל ואדם ישר. 

בילדות לא ידעתי שקוראים לזה "אומנות" אבל אבי עסק בכך בזמנו הפנוי, ולא היה לו הרבה זמן

כזה. מחוץ לשעות העבודה, הקדיש רוב זמנו ב בית הכנסת בתפי לות , בהתנדבות לקישוט קירותיו ,

ולהשלים , כמו כל אוטודידקט, את הידע שלו בלימודי קודש וחול שלא זכה להם בילדותו . כבר אחרי

הבר-מצווה נשלח לעבוד כשוליה אצל קרוב משפחה שהיה סוחר תבלינים. לי, בנו הגדול היה מספר

פרקים מההיסטוריה והמורשת של עמינו

חופשת הקיץ ארכה יותר מ -3 חודשים , אם סופרים את החגים היהודים, שכרסמו לעתים קרובות

מימי הלימודים של חודש אוקטובר, בבתי הספר היהודיים של אליאנס ושל אורט. בתי ספר אלה

כיבדו גם את החגים היהודים, הנוצרים והמוסלמים וגם של בית המלוכה של ה-ביי. 

חכאיית אלמאלך סיף אלאזל הוא קובץ סיפורים נדיר שמקורו בתוניסיה ואשר ממנה נפוץ לכל מרחבי צפון אפריקה. מקור הסיפורים אינו ידוע לי בבירור אבל מדובר ככל הנראה בסיפורים שנועדו לשכנע את המאמינים באלילים בקיומו של אל אחד. הספר כתוב בערבית יהודו-תוניסאית ועד היום לא מצאתי אודותיו מחקר מדעי אחד שיסייע בהכרת הרמזים שבו, בהבנת כל המשמעויות, ומחקר המקורות לקיומו. 

מעט תוניסאים בגילי, רק כמה עשרות, יכולים לספר היום שהקריירה המקצועית שלהם החלה עם פתיחת בית הספר הראשון של א ו ר ט בעיר תוניס. עוד פחות מזה יכולים להצהיר שקריירה זו נמשכה ללא הפסקה, עד הפרישה לגמלאות.

החבורה שלנו

בשנות ה-50, ברובע היהודי של תוניס, היה קשה למתבגרים, בנים ובנות, להיפגש ובטח לא להחזיק ידיים. הייתה שמירה קפדנית של  "כבוד המשפחה". למרות הכול זוגות האוהבים הצליחו להיפגש רחוק ממתחם ה-חארה.

נולדתי בגאבס, נווה מדבר שעל חוף מפרץ רחב ידיים. הנחל (הוואד) עבר לכל אורכה עד לשפך, בים התיכון, שהתאים  להיות נמל דייג. הנחל הפריד בין העיר בדרום ובין מטעי הדקל שמצפון. הנמל היה בעוכרה של התיירות בעיר, וכל ההשקעות עברו לפיתוח האי הדרומי יותר, האי של ג'רבה. כל החוף היפה של המפרץ של גאבס נשאר כמעט מיותם

כל כמה חודשים, אני נוסע לנתניה לצורך מילוי "המזווה הטוניסאי" שלי. בהיותי תושב הצפון. הקהילה שלנו במיעוט מזהיר ואף לאלה שישנם, אין כל ביטוי בפולקלור המקומי. לכן, מזה הרבה שנים אני עורך מסע "שופינג" בעיר הזו. הקרובה ביותר אלי, ע"מ לרענן ולהנחיל את המורשת ע"י הוספת  מוצרים "גשמיים" לקישוט חגים ואירועים מבית אבא. דברי מאבל מסורתיים אלה הפכו בשבילי מזון כמעט רוחני. ניתן למצוא רוב המאכלים שלא מצאתי בין רכס הכרמל ועמק יזרעאל. 

נס מזוודות, מקרה או מזל

מה טוב יותר לסיים תיאור האירועים שגיבשו את זהותי, (באירועי חיי הראשונים), מאשר לתאר כאן את הדבר המדהים שקרה לי, ביום הראשון שעזבתי את תוניסיה והגעתי לצרפת, אם היו מספרים לי, לא הייתי מאמין, אך אני נשבע: שהכול אמת לאמיתה. 

זהו סיפור עממי שבילדותי אהבתי לשמוע מאימי, בערבית תוניסאית מהדרום

מצאתי במאגר שלי, תרגום לעברית של הספור, אך האמת, אני לא זכרתי אם אני או אחר תירגם אותו, אך ראיתי שיש לו מקום ישוב במורשת שלנו

לא היה ברצוני לגרום לכך שהכתוב כאן יעזור להכניס את ג'עאדה לרשימת "גיבורי התרבות" ממוצא יהודי, המפיצים, מזה דורות ועד היום, שנאה לעם ישראל ולשיבתו לציון

כשיצאנו מדרום תוניסיה לבירה, אבי דיבר על נסיעה ל-פלסטינה. כך נקראה ישראל לפני העצמאות, לפני 1948. הציונות עבורו הייתה גם "משיחית", הוא חזר 3 פעמים ביום, בתפילה "השיבנו לציון" וגם הרצליאנית., בכל יום שישי קניתי לו את השבועון היהודי-ערבי "אל נג'מה", שדיבר לעתים קרובות על הציונות של אז

 עבודה, חתונה, צבא. (אצל אחרים, זה הפוך!)

במעברה, התאהבתי בבחורה צעירה ויפה, עולה מטורקיה, שהייתה גם אחותה של השכנה שלנו בצריף, היא הפכה לחברה שלי. איבדתי את כל הקשר עם הנערה הצעירה מאלכסנדריה שהייתה אתנו באנייה, אך הגורל היה עקשן יותר ונראה איך שנתיים אחר כך הוא מסדר פגישה, במקרה בתל אביב, שתוביל אותנו לחופה.

עבודה בארה"ב

אחרי כמה חודשים אשתי ביקשה מהבנק שבו עבדה להעביר אותה לחיפה. העבודה שלי עזרה לנו לקבל באופן זמני צריף אסבסט לא רחוק מהעבודה, זה היה צריף יותר נוח מזה של 1958 (היה חשמל, מים זורמים ושירותים בפנים). למרות הכול, הרגשנו את שובן של רגשות העולה החדשה, גם אחרי יותר מחמש שנים. כמעט שנתיים אחר כך עברנו לדירת 3 חדרים על הר הכרמל.